<h1>פסקי הרי"ד — ע"ז</h1>
<h2>דף יב.</h2>
וכי היכי דפליגי רבי יוסי ורבנן בזה וזה גורם, הכי נמי פליגי רבנן ורבי אליעזר. [ע"ז מ"ט ע"א] דתנן שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה ואין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו, רבי אליעזר אומר אחר אחרון אני בא, וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחלה בין שנפל איסור בסוף אינו אסור עד שיהא בו כדי לחמץ. ואמר אביי לא שנו אלא שקדם וסילק את האיסור, אבל לא קדם וסילק את האיסור אסור. פירוש, מאי דאמר רבי אליעזר אחר אחרון אני בא ואם נפל של חולין לבסוף מותר, דוקא שקדם וסילק את האיסור בעת נפילת החולין. אבל לא קדם בעת נפילת החולין וסילקו אלא שניהם ביחד החמיצו את העיסה, אסור. דקסבר זה וזה גורם אסור. ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. ואתו רבנן דרבי אליעזר כרבי יוסי, ורבנן דרבי יוסי כרבי אליעזר.
<h2>דף כז:</h2>
[ע"ז י"ג ע"א] תניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה, ואם הקדיש והעריך והחרים, בהמה תיעקר, פירות וכסות וכלים יירקבו, מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה. והאי תנא סבר שאין פודין את הקדש אלא בשוויו. ומשום הכי קאמר שייפסדו. ולית הילכתא הכי, דאמרינן בערכין בפרק המקדיש [ערכין כ"ט ע"א], ההוא גברא דאחרימינהו לניכסיה בפומבדיתא, אתא לקמיה דרב יהודה, אמר ליה שקול ארבעה זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא, ולישרו לך. אלמא קסבר סתם חרמים לבדק הבית. כמאן, כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול. אימור דאמר שמואל שחיללו, לכתחילה מי אמר. הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, משום פסידא דהקדש. אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה. אי הכי אפילו פרוטה נמי. פרסומי מילתא. אלמא שמואל ורב יהודה לא סברי כי הך מתניתא. והילכתא כותייהו.
<h2>דף כח.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] הרי אלו אסורין כול', למעוטי מאי, למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה הוא, כגון חתיכה דנבלה, אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין, כגון חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם. ואין הלכה כזו המשנה, דהא תנן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"ב], גיד הנשה שנתערב בין הגידין, בזמן שמכירו בנותן טעם, ואם אינו מכירו כולם אסורים. וכן שנינו נמי גבי חתיכה דנבלה [שם ק' ע"א]. אלמא כיון דחשיבי אע"ג דלא אסירי בהנאה לא בטלי. ובפרק שלישי דערלה [מ"ג] נמי תנן האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד, משער הנזיר ומפטר חמור (השק) [בשק] ידלק השק. אלמא כיון דאסירי בהנאה, אע"ג דלא הוו דבר שבמנין אוסרין בכל שהן. ובתמורה [כ"ח ע"א] תנן, כל האסורין על גבי המזבח אוסרין בכל שהן. הרובע והנרבע, המוקצה והנעבד, האתנן והמחיר והכלאים וטריפה ויוצא דופן. אלמא אע"ג דלא אסירי בהנאה, כיון שהם בעלי חיים, חשיבי ולא בטלי, כדאמרינן בפרק כל הזבחים שנתערבו [ע"ג ע"א]. וגם רבינו יצחק זצוק"ל כתב, וליתיה להאי כללא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אסור, ואוסר בכל שהו. עיין בהלכה בספר הלקט, שביארתי שם דכל היכא דאמרינן אוסרין בכל שהן, הני מילי למיזל להתם ולמיסב חד מינהון, דכיון דלא בטל הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אבל היכא דפריש חד מן התערובת ונפק לבראי שרי, דאמרינן [שם] כל דפריש מרובא פריש.
[ע"ז ע"ד ע"א] מתניתין. ואלו דברים אסורין ואוסרין בכל שהן. פירוש, אע"ג דאמרינן בגמרא דהאי תנא תרתי בעי, דבר שבמנין ואיסורי הנאה, יין נסך משום חומרא דע"ז אע"פ שאינו דבר שבמנין אוסר. כדתנן ברישא [ע"ג ע"א], יין ביין בכל שהו. וכן תנן נמי לקמן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה. ולא בעי האי תנא תרתי אלא בשאר האיסורין. וע"ז. צורה שנעבדה שנתערבה במאה צורות. ועורות לבובין, שהן תקרובת ע"ז, שנתערבו בעורות אחרים. וכגון שנקרע הנקב שעל הלב, שאינן ניכרין. וציפורי מצורע, שתיהן אסורות בהנאה. ואע"ג דחיה היא מותרת בהנאה כדאמרינן [קדושין נ"ז ע"ב] לא אמרה תורה שלח לתקלה. דוקא לאחר שגמר מצותה ושילחה, הא מיקמי הכי אסירא, בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן, דפליגי בשילהי פרק שני דקידושין [נ"ז ע"א], דאמרינן התם, ציפורי מצורע מאימתי הן אסורין, רבי יוחנן אמר משעת שחיטה, ריש לקיש אמר משעת לקיחה. ואפילו לרבי יוחנן דאמר משעת שחיטה, מכל מקום עד שיגמור כל המצוה נאסרת היא. והכי תנן בפרק בתרא דנגעים [פי"ד מ"ה], נשפך הדם תמות המשתלחת. אלמא זריקת דם השחוטה מתרת אותה. הא קודם זריקה אסירא. ושער הנזיר, מפרש התם [קדושין נ"ז ע"א], מנלן, אמר קרא קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קודש, אי מה קודש תופש דמיו ויוצא לחולין, אף שער נמי תופש את דמיו ויוצא לחולין. מי קרינן קודש, קדוש קרינן.
[ע"ז ל"ב ע"א] ועורות לבובין. ירושלמי [פ"ב ה"ג], כיצד הוא עושה קורעה עד שהיא בחיים, ומוציא את ליבה לעבודה זרה. כיצד הוא יודע רב הונא אמר בשעה שהוא קורעה עד שהיא בחיים נמלל ונעגל. לאחר שחיטה הוא נמשך. פירוש, וכיון שמוליכין כל הבהמה בחיים לפני ע"ז ומקריבין ממנה את ליבה, כל הנותר בין הבשר בין העור יתקרי תקרובת ע"ז. ואם היו מוליכין אותה שחוטה ומקריבין ממנה קצת, היה נאסר הבשר. והעור היה מותר. אבל עכשיו שמוליכין אותה לפניה חיה, נאסר גם עור. שכל מה שמוליכין לפני ע"ז ומקריבין ממנו קצת, הנותן ייקרא זבחי מתים. ורשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול כול'. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג.
[ע"ז ע"ד ע"א] ופטר חמור, אמרינן התם [קידושין נ"ז ע"ב], מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר מותר בהנאה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, לאחר עריפה ודברי הכל. ואי קשיא, כיון שיש פדיון בשה יפדנו בשה בכל מקום שהוא, (ויאסרו) [ויותרו] כולם. יש לומר, כגון שלא היו שם בעליו. שאין רשאי לפדותו ולהוציאו לחולין אלא בעליו. דומיא דמעשר שאין יכול לחללו אלא בעליו. שאין ראובן יכול לחלל מעשרו של שמעון בלא דעתו. והם הכי נמי פדיון פטר חמור. ובשר בחלב, לאחר שנעשה בשר בחלב שנתבשלו שניהן ביחד, אותה חתיכה היא אסורה בהנאה. ומשום דהיא חתיכה וחשובה, אוסרת את כולן. אבל בתחילת איסורו הוא בנותן טעם. שאין הבשר נאסר אם אין בחלב כדי ליתן בו טעם. וכן החלב אינו נאסר אם אין בבשר בנותן טעם. ולאחר שנאסרה החתיכה של בשר בנותן טעם של חלב שנתבשל עמה, היא אוסרת כל החתיכות, ואינה בטילה אפילו באלף חתיכות. והתם מפרש טעמא מנלן דאסור בהנאה. ומוקי מתניתין כדבי רבי ישמעאל דאמרי, לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ, אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור בישול, ואחד לאיסור הנאה. ודלא כרבי שמעון בן יהודה דאמר משום רבי שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. וחולין שנשחטו בעזרה, ילפינן התם מקרא דאסירי בהנאה.
<h2>דף ל:</h2>
[ע"ז נ"ד ע"ב] כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן אע"פ שאמרו המשתחוה לבעלי חיים לא אסרם, עשאן חליפין לע"ז אסרן. כי אתא רבין אמר פליגי רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן, חד אמר חליפין של ע"ז אסורין חליפי חליפין מותרין. וחד אמר אפילו חליפי חליפין אסורין. מאי טעמיה דמ"ד חליפי חליפין אסורין, דאמר קרא והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו. ואידך אמר קרא כי חרם הוא, הוא ולא חליפי חליפין. ואידך ההוא מיבעיא ליה למעוטי ערלה וכלאי הכרם. שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ואידך ערלה וכלאי הכרם לא צריכי מיעוט, דהוו להו ע"ז ושביעית שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. פירוש, דוקא ע"ז תופשת את דמיה שחליפי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה. אבל ערלה וכלאי הכרם, והוא הדין לכל איסורי הנאה, אינן תופשין חליפיהן, שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה. ואפילו איסור דרבנן אין שם, מפני שאינן תופשין חליפיהן. שלא תמצא איסור שתופש חליפיו כי אם ע"ז ושביעית. והקדש נמי תופש חליפיו, אבל הוא יוצא לחולין, והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים. ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת. אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן, שבשעה שהוא מוכרן או מחליפן הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה, שהרי אותן החליפין יהו מותרין לו. ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים, ואין בהן אפילו איסור דרבנן.
